בנם של ציפורה ויהושע צבי. נולד ביום כ' באדר א' תשנ"ה (20.2.1995) בחיפה. אח לרונן, משה ודביר.

בן הזקונים במשפחה של ארבעה ילדים. כבר כשהיה תינוק התגלו עדינותו ואופיו הטוב, והוא גדל להיות ילד שקט אך נחוש, תחרותי והישגי, שהקסים את כל סובביו בהתנהלותו השלווה.

עמית גדל בשכונת נווה שאנן בחיפה, למד שם בבית ספר יסודי "רמב"ם" ולאחר מכן בישיבה התיכונית "יבנה".

בתום לימודיו התיכוניים למד במשך שנה במכינה הקדם-צבאית "קשת יהודה" במושב קשת ברמת הגולן.

כנער וכבחור צעיר בלט בחיוכו התמידי לצד רצינות ובגרות שהפגין. הוא היה מוקף בחברים שהעריכו את האכפתיות שלו, את הקשב וההכלה ואת העובדה שתמיד ראה את הטוב בכולם.

עמית התקבל ליחידות המחשוב, אך כשהתגייס התעקש לשרת כלוחם בחטיבת "גולני". תמיד היה צנוע, התנדב בכל הזדמנות, אף פעם לא התלונן, ומעולם לא ויתר על החיוך הלא נגמר שלו, שלא משנה כמה קשה היה, לא ירד ממנו. "היית מהמיוחדים שהכרתי", העיד חברו לשירות.

בהמשך שירותו, התקדם לקורס מ"כים וסיים אותו בהצטיינות. בקורס בלט כבחור ערכי וטוב לב, מלא חסד וחמלה. תמיד עם חיוך, גם כשכולם היו במצב רוח ירוד, ותמיד ידע להצחיק את חבריו.

אחרי שסיים את הקורס הוא שימש כמפקד כיתה בטירונות גולני בגדוד 51. אורי פקודו סיפר שהיה מפקד מדהים ובן אדם עוד יותר מדהים: "כל כך הרבה צניעות, תבונה, ערכים ולב ענק".

הוא הוסיף להתקדם בצבא, נשלח לקורס קצינים ואחרי סיומו שירת בבסיס צאלים. שירת כמ״מ (מפקד מחלקה) בנח"ל, בגדוד "גרניט". מפקד הגדוד שלו סיפר שלאורך שירותו הצבאי הפגין יחסי אנוש מעולים, בנה "את האדם שמאחורי החייל" ובתמורה חייליו העריצו אותו בפן האישי והמקצועי והלכו אחריו באש ובמים.

כאיש מילואים, עמית שירת בחיל רגלים בחטיבת אלון - חטיבת הנח"ל הצפונית (228) והיה מפקד מחלקה בגדוד 8207. בתפקיד זה הפגין מסירות ודאגה רבה לחייליו, ואלון חברו לפלוגה במילואים העיד שאי אפשר היה שלא להבחין באופי המיוחד והשטותניקי שלו ובכך שהיה מקצועי ורציני מצד אחד, וחי את החיים הטובים כמה שאפשר מן הצד השני: "עם עמית אפשר היה למצוא חיבור מהיר בזכות החיוך שלו, חיוך של ילד. מבינים די מהר את הלך הרוח שלו הרגוע והשקול, שלא משנה עם מה הוא צריך להתמודד, הוא יתמודד עם זה בדרכו הרגועה והשקטה ובסוף ידו תצא על העליונה".

גיא פקודו תיאר את העובדה שתמיד דרש מעצמו את הסטנדרט המקצועי הכי גבוה בתור לוחם ומפקד, ובכל עת דאג לגיבוש של המחלקה. כך למשל וידא שישהו במקום סביר ובטוח, שלכולם יהיו משקפי מגן וגם הקפיד שבחנוכה ידליקו ביחד נרות.

לאחר שחרורו מהצבא למד לתואר ראשון כפול במדעי המחשב ובמתמטיקה ב"טכניון – מכון טכנולוגי לישראל". כבר בזמן לימודיו החל לעבוד בחברת "אנבידיה" בתחום ארכיטקטורת מחשבים.

כמו הוריו בשעתם, שהכירו זה את זו בטכניון, גם עמית הכיר במסגרת לימודיו שם את בת זוגו, שירי, שהייתה כמוהו סטודנטית תושבת חיפה. האהבה בין השניים פרחה והם תכננו להינשא.

עמית היה איש חסד. חייו התאפיינו בתחושת שליחות עמוקה ובחתירה מתמדת לתרומה ולנתינה. הוא תרם לארגוני צדקה, התנדב בחלוקת מזון לנזקקים והקדיש מזמנו לטובת הקהילה. בין תחביביו היו טיולים, טיפוס וקריאת ספרים.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

באותו יום עמית גויס, ולאחר שעבר אימונים הוא שירת מאות ימי מילואים בהגנה על גבולה הצפוני של מדינת ישראל, לאחר שהמלחמה בדרום התפשטה לצפון והחל ירי יומיומי של החיזבאללה מלבנון ליישובים בישראל. "אין מה להגיד, הבחירה לשרת ולהגן הייתה ברורה לך", כתב אחד מפקודיו.

בספטמבר 2024 היה אמור לטוס לטיול בסרי לנקה, אבל בעקבות צו מילואים נוסף שקיבל, ביטל את טיסתו והתגייס.

ב-26 באוקטובר 2024 הוא עמד בראש חייליו במשימה קרבית בכפר איתרון שבדרום לבנון. במהלכה מחבל ירה בו והוא נהרג.

סרן עמית שמעון חיות נפל בקרב ביום כ"ד בתשרי תשפ"ה (26.10.2024). בן עשרים ותשע בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים.

משפחתו המשיכה את דרך החסד והנתינה של עמית, ותרמה את איבריו למען הצלת חיי אנשים.

ספדה לו אימו: "עמית, בן הזקונים היקר והאהוב שלנו. היו לך כישרונות נדירים שאיננו יכולים אפילו למנות... אין לי ספק שגם במקומך החדש אתה מאיר ומזהיר, ואתה רץ לכל משימה בשקט ובצניעות כפי שעשית איתנו".

אחיו הבכור רונן ספד לו: "אם עמית רואה אותנו, תהיו בטוחים שהוא אדום ומתגרד. אסור היה לדבר בשבחו", ואחיו דביר ספד: "כשחזרת למילואים, יצאתי כמה רגעים לפניך, לגן המשחקים. חיכיתי לראות אותך מבעד לגדר. תִצפתי עליך מעמיס את הרכב. לא הורדתי מבט עד שנסעת. כאילו ידעתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותך. מרגע שנכנסת ללבנון לכולנו היה לחץ משתק בכל פעם שנכנסנו לישון. מעכשיו לעד זה יהיה חור ענק בלב".

ספדה לו שירי בת זוגו: "היית האדם הכי קשוב, אכפתי ומכיל שהכרתי. תמיד ראית את הטוב בכולם. קיבלתי אותך לשלוש שנים בדיוק, ושלוש שנים היית האדם הכי אהוב עליי בעולם. מתגעגעת בלי סוף".

ספד דוד, קרוב משפחתו: "לפני שנים מספר הודיע עמית בשולחן שבת כי הוא הולך למכינה בישיבה בגולן. אמר אחד היושבים כי הנה יהיה לנו רב ראשי במשפחה. לאחר שעמית התגייס לצבא הוא הודיע שוב בשולחן שבת כי הוא הולך לקורס קצינים בגולני. שוב אחד היושבים אמר כי הנה יהיה לנו רמטכ"ל במשפחה. לאחר ההודעה על נופלו בעת טיהור בית בלבנון לא היה ניתן שלא לחשוב כי יש במשפחה מקדש שם שמיים".

בטקס הענקת התארים בטכניון שנערך באפריל 2025, הוריו קיבלו בשמו תעודת הערכה מיוחדת (בנוסף לתעודת התואר הראשון שלו, שהם קיבלו בזמן שישבו עליו שבעה). במעמד הזה, נשיא הטכניון סיפר עליו בנאום שנשא: "סרן במילואים עמית חיות נהרג זמן קצר אחרי סיום לימודיו בפקולטה למדעי המחשב... חיים שלמים שנגדעו, חלומות, תוכניות ועתיד מזהיר. הלב נשבר לרסיסים על האובדן".

להנצחת עמית הופצו מדבקות המציינות את דמותו ואת תרומת האיברים: "עולם חסד יבנה", "במותו הציל חיים" ו"בצדק תשפוט עמיתך".